מאיה פיטרוהמטבח של סבתא שלי היה הכי מפתה בעולם. הוא היה קטן במיוחד והכיל בקושי שני אנשים במקביל, אבל המטעמים שיצאו ממנו האכילו עשרות בני משפחה במטעמים שגרפו מחמאות. כילדה, לא היה מקום מאושר יותר מביתה של סבתא. סבתא הייתה מקשיבה לסיפורים שלי, מפנקת, מלטפת, וכמובן מאכילה במאכליה המפורסמים.
כשבגרתי, עדיין ביקרתי את סבתא, אבל פחות. חברים מילאו את יומי והמשך בן זוג ומשפחה משלי. לעיתים, כשלא הזדמן לי לבקר זמן מה, סבתא הייתה מתקשרת, שיחה קצרה, לא רוצה להפריע, רק מציינת במקרה: "הכנתי סמבוסק, שמרתי לך כמה במקפיא. כשתבואי תיקחי". או " סיר מלא מג'דרה הכנתי היום, אני יודעת שאת אוהבת. אם יש לך זמן תעברי לאכול". ואני הייתי עוברת, נהנית ממטעמיה של סבתא וממהרת לעיסוקיי.
ותמיד כשניסיתי להכין בעצמי את האוכל של סבתא, הייתי מתקשרת אליה, חוקרת ושואלת, ומקבלת מתכונים בסגנון: "מלח לפי הרגש, שמן לפי העין, ומאיפה שאדע כמה זמן להשאיר בתנור. מסתכלים ויודעים". עם כאלה הנחיות לא פלא שהאוכל יצא לא דומה במראהו, בריחו או בטעמו לאוכל של סבתא. אבל תמיד באותו שבוע היה מגיע הטלפון מסבתא, שמבטיח שממתין לי סיר מהתבשיל בו חשקתי.
לפני כשנה סבתא נפטרה. הגוף הזדקן והלב נחלש לו. לאחר הצער והאבל הראשוני, יחד עם בני משפחה נוספים פינינו את ביתה. במגירת מטבח צדדית, בין החטיפים ששמרה לנכדים, מצאתי חוברת מתכונים בכתב ידה. הכול היה שם, הסמבוסק, המג'דרה, הקובות- בכמויות מדודות והנחיות מדויקות. פתאום הבנתי שסבתא בכלל לא רצתה שאבשל כמוה, היא רצתה לבשל את זה בשבילי, כדי שאבוא לבקר.