מאיה פיטרוהמשחקים האולימפיים תופסים פלח רחב מלוחות השידור בערוצים השונים, ומיטב הספורטאים בעולם מעבירים את ההצגה הכי טובה בריו בעודם מדלגים, מקפצים, חותרים, רצים, מתרוצצים ושורפים קלוריות כדוגמא ומופת ללקוחותיה הנאמנות של חלי ממן.
לצד ההנאה מהתחרויות והרמה המרשימה, החלו להישמע קולות מאוכזבים מהספורטאים הישראלים שנושרים מהתחרויות בזה אחר זה, וקולות המתעקשים להישמע רמים יותר, הקוראים להגנתם, מגנים את המאוכזבים ומשלחים אותם לנסות להשיג מדליה אולימפית בעצמם בטרם יעבירו ביקורת.
מודה ומתוודה, למרות שמעולם לא העמדתי את עצמי בכל קטגוריה כשואפת למדליה אולימפית, ובסבירות גבוהה לא הייתי זוכה להתמודד גם באולימפיאדת הנכים (ולא בזכות שתי רגלי הבריאות), אני עדיין מרגישה כבעלת הזכות להתאכזב מהתוצאות, החוזרות על עצמן באופן מחזורי מדי 4 שנים, ומזכירים את בחירתו החוזרת של נתניהו לראשות הממשלה.
הזכות לאכזבה ניתנת לי ולשכמותי הן בשל הפרגון האדיר והפטריוטיות אותה אני סוחבת, והן בשל העובדה כי אותה משלחת ספורטאים מכובדים מזה שנים מקבלת משכורת ממדינת ישראל ( כפי שראוי שיהיה), מימון לצרכיהם המקצועיים מקופת המדינה ( כפי שראוי שיהיה), ונוכחותם במעמד המתרגש מתאפשרת בסופו של יום מכספי משלמי המיסים, דהיינו אני.
ומאחר ואני משלמת מיסים כחוק (מפחד כמובן) ניתן לומר שהספורטאים במשלחת האולימפית עובדים אצלי. או לפחות עובדים של מדינת ישראל.
ומעובדים, בניגוד לילדי הגן, מצפים לתוצאות ולא רק מתגאים בניסיונותיהם. הם ספורטאים מקצועיים, שעובדים קשה, מתאמצים מאוד, ולא עמדו במבחן התוצאה. מי שמאוכזב, זכותו. ומי שנפגע מהאכזבה הזאת, שייקח פנדל, ולפחות הפעם יעשה את זה כמו שצריך.